ריטב"א על שבועות מ״א

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

« ריטב"א על שבועות מ׳ ע״ב ריטב"א על שבועות מ״ב ע״א »

1 וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – הָכָא הוּא דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, אֲבָל הָתָם דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא – לָא.

2 מַאי אִיכָּא בֵּין שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְיתָא לִשְׁבוּעָה דְּרַבָּנַן? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מֵיפָךְ שְׁבוּעָה – בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא מַפְּכִינַן שְׁבוּעָה, בִּדְרַבָּנַן מַפְּכִינַן.

3 וּלְמָר בַּר רַב אָשֵׁי, דְּאָמַר בִּדְאוֹרָיְיתָא נָמֵי מַפְּכִינַן שְׁבוּעָה – מַאי אִיכָּא בֵּין דְּאוֹרָיְיתָא לִדְרַבָּנַן? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מֵיחַת לְנִכְסֵיהּ – בִּדְאוֹרָיְיתָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ, בִּדְרַבָּנַן לָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ.

4 וּלְרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר בִּדְרַבָּנַן נָמֵי נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ?

5 דִּתְנַן: מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יֵשׁ בָּהֶם גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: גָּזֵל גָּמוּר – מִדִּבְרֵיהֶם. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין. מַאי אִיכָּא בֵּין דְּאוֹרָיְיתָא לִדְרַבָּנַן?

6 אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה; בִּדְאוֹרָיְיתָא – שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, אָפְכִינַן לֵיהּ שְׁבוּעָה וְשָׂמוּ אַאִידַּךְ; בִּדְרַבָּנַן – תַּקַּנְתָּא הִיא, וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן.

7 וּלְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמְרוּ בִּדְרַבָּנַן לָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ – מַאי עָבְדִינַן לֵיהּ? מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ.

8 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הַאי נָקְטֵיהּ בְּכוּבְסֵיהּ דְּנִשְׁבְּקֵיהּ לִגְלִימֵיהּ הוּא! אֶלָּא מַאי עָבְדִינַן לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ עַד דְּמָטֵי זְמַן נִגְדֵּיהּ, וְנָגְדִינַן לֵיהּ וְשָׁבְקִינַן לֵיהּ.

9 אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דְּאַפֵּיק שְׁטָרָא עַל חַבְרֵיהּ, וְאָמַר לֵיהּ: שְׁטָרָא פְּרִיעַ הוּא – אָמְרִינַן לֵיהּ: לָאו כֹּל כְּמִינָּךְ, זִיל שַׁלֵּים. וְאִם אָמַר: לִשְׁתְּבַע לִי, אָמְרִינַן לֵיהּ: אִשְׁתְּבַע לֵיהּ.

10 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וּמָה בֵּין זֶה לְפוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ?

11 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, אַף עַל גַּב דְּלָא טָעֵין אִיהוּ – טָעֲנִינַן לֵיהּ אֲנַן; הָכָא, אָמְרִינַן לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים לֵיהּ, וְאִי טָעֵין וְאָמַר אִשְׁתְּבַע לִי – אָמְרִינַן לֵיהּ: זִיל אִשְׁתְּבַע לֵיהּ. וְאִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא – לָא מַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ.

12 אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן מַשְׁלַח גְּלִימָא דְּאִינָשֵׁי?! אֶלָּא לָא מִזְדַּקְקִינַן לֵיהּ לְדִינֵיהּ.

13 ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״ כּוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״.

14 תְּנַן: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; לְמָחָר אָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – פָּטוּר. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּתַבְעֵיהּ בְּעֵדִים – כְּמַאן דְּאוֹזְפֵיהּ בְּעֵדִים דָּמֵי, וְקָתָנֵי פָּטוּר!

15 תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַסִּי!

16 אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: אֲנָא כִּי אָמְרִי – הֵיכָא דְּמֵעִיקָּרָא אוֹזְפֵיהּ בְּעֵדִים, דְּלָא לְדִידֵיהּ הֵימְנֵיהּ; הָכָא – הָא הֵימְנֵיהּ.

17 רַב יוֹסֵף מַתְנִי הָכִי – אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִּי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵינוֹ צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. וְאִם אָמַר: ״אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים״ – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״.

18 תְּנַן: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; אָמַר לוֹ: ״אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים״; לְמָחָר אָמַר לוֹ ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִיתֵּן לוֹ בְּעֵדִים. תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל!

19 אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״בְּעֵדִים הִלְוִיתִיךָ, בְּעֵדִים פְּרַע לִי״ – אוֹ יִתֵּן, אוֹ יָבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״.

20 פָּרֵיךְ רַב אַחָא: מִמַּאי דְּבִשְׁעַת הַלְוָאָה קָאֵי? דִּלְמָא בִּשְׁעַת תְּבִיעָה קָאֵי – וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: ״לָאו בְּעֵדִים הִלְוִיתִיךָ? בְּעֵדִים הָיָה לְךָ לְפוֹרְעֵנִי!״ אֲבָל בִּשְׁעַת הַלְוָאָה – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב.

21 אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, הִלְכְתָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. וְרַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵין צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים, וְאִם אָמַר ״אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים״ – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים; וְאִם אָמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״ – נֶאֱמָן.

22 סִימָן – רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, דְּתָנוּ הִלְכְתָא, יָזְפִי וּפָרַע, פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, עַפְצֵי סִטְרָאֵי, בְּהֵימָנוּתָא כְּבֵי תְרֵי.

23 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״כִּי פָּרְעַתַּן פָּרְעַתְּ לִי, פִּרְעַן לִי בְּאַפֵּי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״. אֲזַל וּפַרְעֵיהּ בְּאַפֵּי תְרֵי מֵעָלְמָא. אָמַר אַבָּיֵי: בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי אֲמַר לֵיהּ, בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי פַּרְעֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ ״בְּאַפֵּי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״ – כִּי הֵיכִי דְּלָא נִדְחֲיֵיהּ!

24 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״כִּי פָּרְעַתְּ לִי, פִּרְעַן לִי בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא״. אֲזַל פַּרְעֵיהּ בֵּין דִּילֵיהּ לְדִילֵיהּ, אִיתְּנִיסוּ הָנָךְ זוּזֵי.

25 אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: ״אִין, קַבּוֹלֵי קַבֵּלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ – דֶּרֶךְ פִּקָּדוֹן; וְאָמֵינָא לֶיהֱוֵי גַּבַּאי פִּקָּדוֹן, עַד דְּמִתְרְמוּ בֵּי תְרֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא וּמְקַיֵּים תְּנָאֵיהּ״.

26 אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּקָא מוֹדֵית דְּוַדַּאי שְׁקַלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ – פֵּרָעוֹן מְעַלְּיָא הָוֵי; אִי אָמְרַתְּ לְקַיּוֹמֵי תְּנָאֵיהּ – זִיל אַיְיתִינְהוּ. דְּהָא אֲנָא וְרַב שֵׁשֶׁת, דִּתְנֵינָא הִלְכְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְתוֹסֶפְתָּא וְכוֹלָּא תַּלְמוּדָא.

27 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּאוֹזֵיפְתָּךְ״. אֲמַר לֵיהּ: ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״. אֲזַל אַיְיתִי סָהֲדִי דְּאוֹזְפֵיהּ וּפַרְעֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: מַאי נִיעְבּוּד? אִינְהוּ אָמְרִי אוֹזְפֵיהּ, אִינְהוּ אָמְרִי פַּרְעֵיהּ. רָבָא אָמַר: כׇּל הָאוֹמֵר ״לֹא לָוִיתִי״ – כְּאוֹמֵר ״לֹא פָּרַעְתִּי״ דָּמֵי.

28 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ״. אֲמַר לֵיהּ: ״לֹא פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי?״ אֲתוֹ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אָמְרִי: ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״. סָבַר רַב שֵׁשֶׁת לְמֵימַר: הוּחְזַק כַּפְרָן, אֲמַר לֵיהּ רָבָא: כֹּל מִילְּתָא דְלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינָשׁ – לָאו אַדַּעְתֵּיהּ.

29 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי שֵׁית מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ״. אֲמַר לֵיהּ: ״וְלָא פְּרַעְתָּיךָ מְאָה קַבֵּי

פירוש ריטב"א על שבועות מ״א

1 איכא בינייהו מיפך שבועה ומכאן למד ר"ת ז"ל דאף שבועת היסת בנק"ח דאי לא בכל האי שקלא וטריא לימא דאיכא בינייהו נק"ח ועוד הביא ראיה מעובדא דקנייא דרבא דכופר בכל הוה לומר יהביתנהו ניהלך וא"ל שקול קנייא ואשתבע לך ושקל ס"ת ואשתבע ליה אבל הגאונים והרמב"ם ז"ל כתבו דבשבועת היסת ליכא נק"ח ואף ע"ג דאיתיה בשבועת המשנה דלקמן במכילתין דהוו דרבנן התם כעין של תורה תקנוהו אבל שבועת היסת שתקנו האמוראים בדורו של ר"נ לא החמירו בה כזה והא דהכא אינה ראיה דהכא לא שקיל וטרי תלמודא אלא במאי דאיכ' בינייהו לשום חיוב נשבע אלא לענין תכסיס השבוע' שכבר היו יודעין שאין תכסיסן שוה ואותה ראיה דקנייא דרבא יש דוחים דהתם מודה במקצת הוה אלא שקיצר הש"ס ואין זה נכון אבל הנכון בעיני לתרץ דהתם לא חייבי' רבא למשקל ס"ת אלא דנתבע עביד הכי מנפשיה מההיא מהערמתו שעשה כן כדי שיהא לו סבה למיתן קנייא דיליה ביד התובע כדי שישבע דיהבינהו נהליה וגבי וגם לוותר עליו חומר שבועה כדי שיקבלנה אידך ולא יתן אל לבו הלכך אין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל שמנהגם תורה ויש מביאין ראיה לדברי ר"ת ז"ל מדאמרי' בעובד' דההוא רעייא דפרכינן ונחייביה שבועה מדרב נחמן ואם איתא מאי קושיא דהא טפי עדיף לן מדר"ח דהויא שבועה דאורייתא דאית בה נק"ח ולאו ראיה היא כלל דהתם לאו אטכסיסיה דשבועה קפדינן אלא דכיון דהוה אמר אם איתא לדר"ח משתבע משמע דאי ליתא לדר"ח לא משתבע כלל ומש"ה פרכינן דהא בלאו דר"ח איכא עליה שבועה מדר"נ וזה נראה ברור ולענין לשון שבועה כבר כתבתיו לעיל בריש פרקין. הא דאמרינן בדרבנן מפכינן שבועה פי' רש"י ז"ל דה"ק כל שבועת דרבנן כגון שבועת המשנה דלקמן פ' כל הנשבעין וכל הגאונים ז"ל קבלו דהתם ודאי לא מפכינן ולא אמרו כאן אלא בשבוע' היסת דהכא שהוא נשבע ונפטר אבל כל הנשבעין ונוטלים דרבנן לא מפכינן שבועה על הנתבע לישבע וליפטר וכ"כ רבינו אלפאסי ז"ל בפ' הכותב ונתן טעם לדבריו דמנתבע לגבי תובע הוא דמפכינן שבועה כרבנן משום דא"ל נתבע לתובע את לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע ושקול אבל כשהתובע מפיך לנתבע יכול נתבע למימר ליה את מדינא לית לך ורבנן תקון לך בשבועה אי ניחא לך אשתבע ושקול כדתקון לך רבנן ודקא בעית לאפוכי עלי אע"ג דטבא הוא לדידי לא בעינא בהך תקנתא ודמיא למאי דאמרינן כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל הכריע עוד כדברי הגאונים ז"ל ונתן טעם לדבריו שאפילו שבועה שהיא מוטלת על הנתבע מן הדין כשרוצה אומר לתובע השבע וטול ואם אמר תובע איני מקבל אין שומעין לו אלא אומר לו אם אתה רוצה להוציא ממני ממון השבע וטול וא"ל שתוק הימנו כ"ש כשהשבועה אינה מוטלת מן הדין על התובע שאם רצה לסלקה מעליו שאין שומעין לו אלא אם רצה לישבע יטול וא"ל אומרין לו שתוק הימנו:

2 ומר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן שבועה וכתבו הגאונים ז"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי דהא אמרינן בפ' בהמה המקשה הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי ויש גורסין ולית הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי ומביאין ראיה לאותה גי' משום דבפ' יש נוחלין לענין עדות ג' בראשון אמר לית הלכתא כמר בר רב אשי וכן בפרק אלו נערות לענין מזונות אלמנה וא"כ היכי אמרי' דהלכת' כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי דהא בהנהו תרי נמי לית הלכתא כוותיה ואין ראיה אדרבא משם קושיא על גירסתם דכיון שכבר נתן הש"ס כלל דלית הלכתא כמר בר רב אשי למה להו לאשמעינן בהנהו דפ' יש נוחלין והאלמנה אבל לגי' הגאוני' ז"ל ל"ק דאדרב' לפי שהכלל היה דהלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי וההיא דעדות ודאלמנה יוצאות מן הכלל ההוא הוצרכו לומר בכל חדא מנייהו דלית הלכתא כוותיה ואע"פ שנתנו כלל למר בר רב אשי הדבר ידוע שלא נאמרו הכללות אלא על הסתומות שאין בהם פסק הלכה ולא סוגיא דגמ' וזה ברור:

3 אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם פירשתיו במקומה בע"ה:

4 ותקנתא לתקנתא לא עבדינן פי' וכיון שכן חוזר לדין תורה שהוא פטור אפי' משבועה נמצא משתכר מפני שהוא חשוד דלא סגיא בלא"ה ומיהו דוקא בחשוד ע"פ עדים אבל בחשוד על פי טענת תובע שאומר לו גזלתני והוא אומר להד"מ נשבע היסת ולא אמרינן אי גזלן הוא כדברי התובע לא נרמי עליה שבועה ויפטרוהו וכ"כ כל הגאונים ז"ל ודעת מורי הרשב"א ז"ל דה"ה בשתובעו שנטל ממנו מנה של רבית והלה כופר דמשתבע היסת דדלמא כי רמית עליה שבועה מודה דפרשי אינשי מספק שבוע' ולא פרשי אינשי מספק ממונא אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דדוקא בטענת גזל משום דמתקן לאויה בחזרה אבל ברבית דלא מתקן לאויה בחזרה כדכתיב בר"פ איזהו נשך לדעת רבינו הרמב"ן ז"ל לא משתבע היסת וכבר כתבתיה במקום אחר והשתא ודאי אין נראין לי דברי הרשב"א ז"ל וכמו שכתבתי עתה באחרונה בנמקי בב"מ וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלא משתבע היסת וכן כתבתיה. האי מאן דמפיק שטרא על חבריה פי' סתם שטר שאין בו נאמנות דאלו יש בו נאמנות ודאי לא משתבע כלל ואפילו בפוגם כי מה שמודה לו משיב אבידה הוא דפטור משבועה מדין מיגו דאי בעי אמר לא גביתי כלל וזה פשוט:

5 ומה בין זה לפוגם שטרו פי' דקס"ד דההוא נמי לא משתבע עד דלימא ליה אידך אישתבע לי ופרקינן דהתם אע"ג דלא אמר ליה משבעינן ליה ובדלא אמרינן דהתם משתבע בנק"ח כדעת הגאונים ז"ל משא"כ בזו שמעינן דבהאי נמי בנק"ח משתבע ואין זו ראיה גמורה דדילמא הכא לא פרכינן מידי אטכסיס שבועה אלא שכבר קבלנו שכל הנשבעין ונוטלין הם בנק"ח חוץ הנשבע על המשכון דאית ליה עליה כך וכך שנפטר בהיסת משום דאית ליה מיגו דלהד"מ או החזרתי וגם אינו חשוב נשבע ונוטל כיון שיש משכון בידו כדעת קצת הפוסקים ז"ל והוא דעת מורי הרא"ה ז"ל ואף אבל דעת הרמב"ם ז"ל שאף הוא נשבע בנק"ח וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל ועוד נאריך בזו יותר לקמן בס"ד:

6 ואם א"ל אישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה כתבו הרא"ם והרמב"ם ז"ל וכן הסכימו כל בעלי הוראה ז"ל דדוקא בטענת פרעון שאינו נותן דופי בגופו של שטר ושטרא לפרעון קאי אבל בטוען עליו אמנה הוא או ריבית יש בו וכיוצא בו כאלו לא משתבע ליה כלל השתא אלא אומר לו שיפרענו ואח"כ אם ירצה יתבענו שנטל ממנו שלא כדין ויביאנו לידי שבועה אם טוענו ברי ומי שהוציא על חבירו כתב ידו שהוא חייב לו וזה טוען שפרעו כבר כתבתיה במקומה בארוכה כי דעת הגאונים והרמב"ם ז"ל דמשתבע ומיפטר כדין מלוה ע"פ דלא אמרינן שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר בעדי' שגובה מנכסים משועבדי' ולא בכתב ידו שאינו גובה אלא מנכסים בני חורין כמו ששנינו בפי' אבל בתוס' כתבו והיא דעת רבותי ז"ל דבכתב ידי משתבע נמי אידך וגבי מבני חרי מיהת כדין מלוה בשטר והרשב"א ז"ל הביא ראיה משטר פקדון בעדים שאינו גובה מנכסים משועבדים ואפ"ה אם טען החזרתי אינו נאמן אלא הבא בטענה דיכול לומר נאנסו משום מיגו כדאיתא בב"ב פרק המוכר את הספינה וכן נראה עיקר אלא שכבר פשט המנהג בזה בכל גלילינו כדברי הרמב"ם ז"ל:

7 אר"י אר"א המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים פי' צריך לברר פרעונו בעדים ולא סגי לומר פרעתי בעדים פלוני ופלוני והכי מוכח מהא דאמר שמואל עלה יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ובודאי דלהאי לישנא קמא לרווחא דמלתא נקט האי לישנא ולהוציא מלבו של רב אסי דאילו לדידיה אפי' לא אמר אלא פרעתיך ביני לבינך נאמן בשבוע' היסת דהא טעמ' דשמואל משום דהמלו' את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים כלל וכדאמר רב אסי בלישנא בתרא וכ"ש אם אמר פרעתיך בפני עדים ומתו או איני זכור מהם וכן הלכתא וטעמא דר"א בלישנא קמא משום דס"ל דכיון שהקפיד להלוות לו בעדים הא גלי אדעתיה דלא מהימן ביה וכמאן דא"ל שלא יהא נאמן עליו אלא בעדים דמי ולית הלכתא כוותיה. תיובתא דרב אסי אבל לשמואל ל"ק ואע"ג דסתם נתתיו לך ביני לבינך משמע דהא פרישנא דלשמואל אף בטענה זו פטור:

8 רב יוסף מתני הכי וכו' ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים פי' ולברר את פרעונו בעדים כדכת' לעיל:

9 כי אמריתא קמיה דשמואל א"ל יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ולהאי לישנא ודאי כל שאמר פרעתיך ביני לבינך ואפילו בע"א אינו נפטר דהא לא קיים תנאו כלל שאמר אל תפרעני אלא בעדים אבל באומר פרעתיך בפני עדים אלא שאיני זכור מ' הם או שאמר שמתו אותם עדים בזה נחלקו המפרשים ז"ל שי"א דבהא אינו נאמן אע"פ שבא בטענת עדים וכביני לבינך דמי ומסתמא כי אתני אל תפרעני אלא בעדים לאו משום הא אתני דמ"ל שפרעו בינו לבינו או שיטעון שמתו או שאינו יודע מי הם אין בהם שום הוכחת עדות של אמת ודוקא נקט פלוני ופלוני שהלכו להם למדינת הים שמסיים אותם שהם חיים דאיפשר לאגלויי וא"ת א"כ כי אותבינהו ממתני' לשמואל אמאי אסקוה בתיובתא נימא דמתני' באומר שפרע בעדים שמתו או שאינו זוכרה וי"ל דש"ס משמע ליה דאי משום הא פשיטא דחייב אלא ודאי להכי אוריך למיתני חייב מפני שצריך לפורעו בעדים לאפוקי מהא דשמואל ונוסחי איכא דגרסי לה הכי בהדיא תנן מנה לי בידך וכו' עד חייב מפני שצריך לפורעו בעדים ה"ד אילימא דלא א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריכא למימר אלא לאו דא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני וקתני חייב ואחרים כתבו דהאי לישנא דשמואל לאו דוקא דה"ה באומר בעדים שמתו או שאינו זוכרן דסוף סוף הרי בא בטענה שקיים שנאו שפרעו בפני עדם ויד התובע בתנאו על התחתונה ולהוציא מלבו של רב אשי הוא דנקט פלוני ופלוני ולא אהני תנאה אלא שלא נוכל לפורעו בינו לבינו בשום מיגו והא' יותר נכון:

10 פריך רב אחא ממאי דבשעת הלואה לאו דוקא דה"ה לאחר הלואה מהני תנאה וכדדמינן וכדתנינן מתני' להדיא או בדרך הרא"ם ז"ל או בדרך רבי' הר"ם ז"ל אלא הכא כל שהתנה אל תפרעני אלא בעדים קורא שעת הלואה וכל שלא התנה כלום קורא שעת תביעה ומשום דלאו אורחא לאתנויי אלא בשעת הלואה נקט הכי והכי דחינן ממאי דהא ברייתא על שעת הלואה או דכוותה קאי ושהתנה שלא יפרעהו אלא בעדים דילמא בשעת תביעה קאי שתובעו מה שהלוהו כבר ובשלא התרה כלום אלא שהתנה שהלוה סתם ופלוגתייהו במלוה את חבירו בעדים סתם דת"ק סבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וה"ק ליה לאו בעדים הלויתיך הי"ל לפורעני בעדים ופרע לי בעדים דקתני פי' ברר לי פרעונך בעדים ור"י סבר דא"צ לפורעו בעדים ויכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל בשעת הלואה דלר"מ שהתנה עמו בשעת הלואה או אחרי כן שלא יפרעהו אלא כעדים דכ"ע צריך לפורעו בעדים ודלא כשמואל ויש גורסין כאן ותו לא מידי ובנוסחא דידן ליתא ולא בגירסת הרמב"ם ז"ל לפי מה שפסק כדבעי' לומר בסמוך:

11 א"ר פפי וכו' עד ר"פ משמיה דרבא אמר א"צ לפורעו בעדים ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן כך הגירסא בספרים שלנו והיא גירסת רבינו אלפאסי והגאונים ז"ל ולפי גירסא זו אתייא הא דרבא כדרב אשי דלישנא בתרא והא דלא פסק הלכתא כרב אשי משום דאיכא תרי לישני ואיכא דמפכי להו ללישני ולהכי לא סגי ליה למימר הלכתא כר"א כלישנא בתרא אבל בעל הלכות ז"ל גורס נאמן וזו גירסת הר"ם ז"ל ופסק הלכה שלו וכתב שחקר בנוסחאות ישנות ומדויקות שבאו לו למצרים שהיו כתובים קודם לזמן ההוא חמש מאות שנה והיה כתוב בהן נאמן וקשה מאד לגי' זו מאי איכא בין הא למימרא דשמואל דלעיל בלישנא בתרא דאסקיה ש"ס בתיובת' ממתני ואע"ג דאמרי' מאי תנאי היא הא אידחי' לה וי"ל כי לפי' האחרון שכתבנו לעיל בדשמואל הוסיף רבא עכשיו דדוקא שאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא אבל אם אמר פרעתיך בעדים ואיני זוכרם או עדים שמתו אינו נאמן דלהכי ודאי אהני ליה תנאיה למלוה ואע"פ שלא הוסיף רבא בלשונו עתה כלום על לשונו של שמואל אפילו הכי מדלא אמר הלכתא כשמואל ומדאסקינן ליה לעיל בתיובתא שמעינן דחדית לן רבא הא ולא הוצרך לפרש ולפירוש הראשון יש לפרש דלעיל אסקוה בתיובתא ממתני' משום דמשמע להו דמתני' דקתני חייב סתמא משמע לעולם ואפילו באומר פרעתיך בפני פלוני פלוני והלכו להם למדינת הים ורבא בא וחידש דהא איכא לאוקמה למתני' שפיר באומר פרעתיך בעדים סתם או מתו אבל באומר בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים מודה דמתני' דפטור וסתם רבא לשונו בזה משום דהא ידיעה לן מסתמא מכיון דלא אמר הלכתא כדשמואל וכדפרישנ' וכל זה דוחק והנכון כגירסת הספרי' שלנו ועליה סמך הרמב"ן ושאר כל המפרשים ז"ל והוא דעת רבותי נוחי נפש:

12 נמצא פסק הלכה שהמלוה את חבירו אפילו בעדים ואמר פרעתיך ביני לבינך נאמן אמר ליה אל תפרעני אלא בעדים וא"ל פרעתיך ביני לבינך או בפני עדים ומתו או איני זוכרם דכ"ע אינו נאמן אבל אם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים לדעת הרמב"ם ז"ל נאמן ולשאר הפוסקים ולשיטתנו אינו נאמן וכל היכא דאמרי' נאמן היינו שנאמן בשבועת היסת:

13 ההוא דא"ל לחבריה פרען באנפי ראובן ושמעון ואית דגרסי לא תפרען אלא באנפי ראובן ושמעון והכל דרך א'. גירסת הספרים שלנו והיא גירסת רש"י ז"ל והיא גירסת רב אלפאסי ז"ל אזל ופרעיה באנפי סהדי אחריני אמר אביי באנפי סהדי א"ל באנפי סהדי פרעיה כלומר שלא נתכוון הלוה לסיים בעדים בדרך קפידא אלא לפי שנראה שהיו מצויים לו יותר ולאפוקי שלא יפרענו שלא בעדים רבא אמר להכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה וכן בעובדא דבסמוך גרסינן אזל פרעיה באפי סהדי ואיתנוס ובדברי רבא נחלקו המפרשים ז"ל כי ר"ח ז"ל פירוש דדוקא דטעין פרעתיך בפני פלוני פלוני והלכו להם למדינת הים דלהכי אמר עדים מסויימים דלא לדחוייה בהאי טענה כלל אבל אם באו העדים לפנימ והעידו כן פטור בהא לא אפסילו סהדי דעלמא עליה ויש מסייעין פירוש זה מדלא אמר רבא דהא פסלינהו אלא דנקט לישנא דלא לידחייה וגם הרמב"ם ז"ל פסק וזה עולה לפום מאי דפסק הרמב"ם ז"ל באומר אל תפרעני אלא בעדים שאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן דאהני ליה כי אמר בפני פלוני ופלוני פרען דלא מהימן עד שיביא עידיו אבל לפום גירסא דגרסינן לעיל אינו נאמן כי אמר ליה פרעו בפני פלוני ופלוני לא אהני ליה מידי טפי מן האומר אל תפרעני אלא בעדים וזה אינו במשמע ויש מתרצים דלעיל אע"ג דאימ נאמן נטרינן ליה זמן קרוב לפי ראות ב"ד עד דנחזי אי מייתי להו אבל בהא לא נטרינן ליה כלל דלהכי אמר ראובן ושמעון דלא לידחייה כלל אפי' שעה וקשה לשיטה זו דהא מדקאמר אזל ופרעי' באנפי סהדי אחריני ואמר אביי נמי באנפי סהדי א"ל באנפי סהדי פרעיה משמע לן דקים ליה דפרעיה בסהדי וכגון שבאו לפנינו אלא שהרמב"ם ז"ל כתב שמצא כתוב בגוילים הנזכר לעיל וכן בהלכות גדולות אזל ופרעיה בין דיליה לדיליה ואף לגירסא זו צריכין אנו לפרש שגורס כן לומר שהוא כאלו הוה בין דיליה לדיליה לומר שלא באו עדים לפנינו שאילו באו לפנינו היה פטור ולא בשפרעו ממש בינו לבינו דא"כ ודאי לא מהימן כלל שאף באומר אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן וכ"ש כשסיים לו עדים אבל רבינו אלפאסי ז"ל כתב שאם באו לפנינו עדים שפרעו אינם נאמנים ורבא ה"ק דלהכי א"ל ראובן ושמעון דלא לידחייה כלל בסהדי אחריני ואע"ג דמייתו להו וכאלו פסלינהו לכ"ע עליה להאי מילתא ולפי שלא פסלה בפי' לא נקט רבא דפסלינהו וכן נראה עיקר לפום הגירסא הראשונה שיש בספרים אזל פרעיה באנפי סהדי אחריני ועוד הביא ראיה הוא ז"ל מעובדא דבסמוך דא"ל לא תפרעין אלא באפי סהדי דתנו הלכתא אזל ופרעיה באנפי סהדי אחריני ואיתנוס וכו' עד דאמר ליה כיון דקא מודית דקבילתנהו מינאי פרעון הוי דמשמע דוקא משום דקבלינהו הא לא"ה לא הוי פרעון ואע"ג דאזל ופרעיה באנפי סהדי דמשמע דודאי פרעיה באנפינהו כדכתיבנא וזו ראיה היא לפי הגירסא הזו אבל לדברי ר"ח והרמב"ם ז"ל י"ל דל"ק משום דאינהו לא גרסי בהאי עובדה אלא פרעיה סתם או פרעיה בין דיליה לדיליה וכפום פירושא דפרישנא לה לעיל אבל הגירסא הראשונ' היא הנמצאת לנו בכל הספרים ולפי אותה הגירסא הפסק הנכון כרבינו אלפאסי ז"ל וכן עיקר:

14 רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי איכא דק"ל כיון דסהדי לא מהימניה מכלל דפסולי עדות הן וא"כ היאך הלוה מוחזק כפרן על פיהם ולאו מילתא היא דודאי העדים כשרים הם אלא דכיון שהוא כמודה על עצמו שלא פרע הוא נזוק בנכסיו ופוסלם עליו לפי שהודאת בעל דין לחובתו חשיבא לחיוביה כנגד מאה עדים שיעידו לזכותו כדאמרי' הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וזה פשוט:

15 ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן רב אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה פר"ח ז"ל דהא לעדות העדים קאי שאין הכחשתם חשובה הכחשה דכיון דלא רמייא עלייהו שלא הזמינם לעדים אמרי להד"מ ולאו אדעתייהו ואינו נכון דהא אמרינן האי לישנא בעובדא דבסמוך דאמרו עדים בארבעה ארבעה הוו קיימי והתם ליכא למימר גבי עדים דאמרי ולאו אדעתייהו כיון שנתנו לבם לומר בבריא בכך וכך הוו קיימי לכך הנכון כדפירוש רש"י ז"ל דאנתבע קאי דכיון דלא רמייא עליה לפרוע בעדים וגם לא היה צריך עתה לומר כן א"ל ולאו אדעתיה ודכוותה הוה ס"ד לומר לקמן דכיון דלא רמייא עליה לומר בעפצים פרעתיך יכול הוא לוה לומר עתה דאמר לה ולאו אדעתיה שהיה סבור שפרעו בעפצים ואם לא פרעו בעפצים פרעו בדבר אחר ופסקי כולהי רבוותא ז"ל הלכתא כרבא וק"ל מההיא דאמרינן בפרק גט פשוט רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא אתא לקמיה דר"י נפחא א"ל פרעתיך בפני פ' ופ' א"ל יבא פ' ופ' ויעידו א"ל ואי לא אתו לא מהימנינא והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים א"ל כי הא ס"ל דאמר ר' אבא אמר רבי האומר לחבירו פרעתיך בפני פ' ופ' יבאו פ' ופ' ויעידו א"ל והא אמר רב גידל אמר רב הלכ' כרבי ואף רב לא אמר אלא לברר א"ל אנא לברר נמי קאמינא ופירוש שם רש"י ז"ל וכל המפרשים הראשונים ז"ל דה"פ לברר קאמינא לברר הדבר אם יאמרו כדבריך שאם יאמרו להד"מ תהיה חייב אבל אם לא תמצאם או שיאמרו אין אנו זוכרים הרי אתה פטור וכן נראה מדלא א"ר אבא מעיקרא אלא ואי לא אתו לא מהימנינא דאלמא לא הויא קשיא לי' אלא אי לא אתו אמאי לא מהימן הא אי אתו ומכחשי ליה דינא הוא דלא הוי מהימן וא"כ קשיא להא דהכא ונראה כי רבינו אלפאסי ז"ל סובר דודאי פליגא הא דהכא אההיא ולכך לא הביא שם אותו מעשה ופסק כאן כרבא ויש שהיו מחלקין משום דהתם אמר בניחותא פרעתיך בפני פ' ופ' משא"כ בזו דאמר בתמיהה ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני דמשמע דבמסתפק קאמר ואינו נכון דאדרבא כל שהתלמוד אומר בלשון אתמהה בדבר שהוא ברור לו אומר כן כדאמרינן בעלמא ולאו מי אתמר הכי ואמרינן לקמן ולאו אתורי יהבת להו ור"ת ז"ל פירש ההיא דפרק גט פשוט בדרך אחרת דה"פ אנא נמי לברר קאמינא דאע"ג דאפילו אתו עדים ואמרו להד"מ לא הויא הכחשה מ"מ חייב הדיין לברר הדבר כל היכא דאפשר שיבואו עדים ויעידו לברר הדבר ולהוציא דין אמת לאמיתו ושלא יצטרך הלה להשביעו שפרעו וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ובירושלמי יש סיוע לדבריהם שאמרו שם לא אמר רב אלא לעמוד על אמיתת הדבר ולפ"ז יש לפרש לשון הגמרא שלנו דהתם ה"ק וכי לא אתו ומסהדי כדקאמינא לא מהימנייה והא לא אמר רב אלא לברר אמיתת הדבר לרווחא דמילתא וא"ל אנא נמי לברר קאמינא וכדי שלא תצטרך להשבע אבל הרמב"ן ז"ל פירוש שם כלשון רש"י ז"ל משום לישנא דגמרא כדאמרן ותירץ דההיא דפרק גט פשוט מיירי כי גם לאחר שבאו העדים ואמרו לא היו דברים מעולם הוא מחזיק בדבריו הראשונים כי בוודאי פרעו בפניהם ובהא אינו נאמן והא דהכא כשחוזר ואומר סבור הייתי שפרעתיך בפניהם ואם לא היה בפניהם היה בפני אחרים להכי אמר רבא שהוא נאמן בשבועת היסת דמילתא דלא ראייא עליה דאיניש א"ל ולאו אדעתיה ובמסכת בבא בתרא במקומה כתבתי תירץ אחר שהוא נכון יותר מן הכל ע"ש:

« ריטב"א על שבועות מ׳ ע״ב ריטב"א על שבועות מ״ב ע״א »